האמן אריה מרזר 1905-1966
אריה מרזר אמן ריקועי הנחושת נולד בוורשה בשנת 1905 למשפחה חסידית ענפה.
הוא סיים את האקדמיה לאמנות בוורשה והיה מתלמידיו של פרופסור אדם ריכטארסקי
ואחר כך עבד עם קבוצה של אמנים יהודים שביקשה להחיות את הענף האמנותי היהודי
מזרחי העתיק של ריקועי המתכת (המטלופלסטיקה) שעבר אלינו בירושה מן הדורות
הרחוקים של תקופת המקרא. בשנת 1928 הציג אריה מרזר בפעם הראשונה את עבודותיו
בוורשה. משנת 1930 חי ועבד בפאריס. הוא נמנה עם קבוצת האמנים היהודים שהתקבצו
בפאריס והיוו את החוג הקרוי 'אסכולת פאריס' היהודית. מרזר הציג בקביעות בסלונים
הנודעים של אותם הימים- סלון "ד' אוטון" וסלון "די טיולרי" וכן בתערוכות יחיד בפאריס
ובכל רחבי צרפת. אריה מרזר זכה להערכה גדולה על יצירתו עוד לפני השואה, קודם
שהיתה עבודתו למצבה של עולם שנחרב. על גלילי הנחושת, הכסף והזהב חרט את
סיפור הרוח היהודית: סיפורי המקרא, הוויי היהודים בעיירות ובגטאות, חסידים ואנשי
קבלה גדולים ומלחמות שחרור ותקומה. דגש מיוחד הושם בקשר בין ההוויה היהודית
החדשה לגרעינה ההיסטורי. חידושו הגדול היה ביציקת התכנים היהודיים המיסטיים
והמסורתיים מסביבת ארון הקודש בבתי הכנסת הבוערים של אירופה, אל עולם האמנות
המודרנית ובכך קנה לעצמו שם של אמן יהודי בינלאומי.
בשנת 1943, עם כיבוש צרפת בידי הנאצים נמלט אריה מרזר ממחנה ריכוז ולאחר תקופה
בשורות הפרטיזנים עבר את הגבול לשוויץ ושם הוכנס למחנה עבודה. לאחר מכן הגיע
לג'נבה, שם יצא אלבום רישומים מיצירותיו. בשנת 1945 עלה ארצה עם משפחתו, השתקע
בצפת והיה ממייסדי קריית האמנים.
עשרים ואחת שנה חי ויצר אריה מרזר בישראל. מתערוכותיו בארץ: 1946 במוזאון תל-אביב,
1947 בביתן האמנים פבזנר בחיפה, 1951 בביתן האמנים בתל-אביב, 1955 במוזאון
לאמנות חדישה בחיפה, 1955 בביתן האמנים בירושלים, 1957 במוזאון תל-אביב. וכן הוצגו
עבודותיו דרך קבע באטלייה שלו בצפת. זכה בפרסים, ביניהם: בשנת 1946 בפרס הרמן
שטרוק, בשנים 1951 ו- 1965 בפרס דיזנגוף ובשנת 1954 בפרס ראש עיריית חיפה.
יצירותיו פזורות במוזאונים ובאוספים רבים בארץ וברחבי העולם.
בערב יום השואה 1966עצר לבו מלכת.
אריה מרזר, שגדל במשפחה חסידית, נמשך מגיל צעיר לעולם האמנות והושפע מהלכי
הרוח החדשים של החוגים הסוציאליסטים והתכונן ללימודי אמנות באקדמיה.
בערב פסח לאחר ביעור החמץ, בשעה שכל בני הבית עסקו בהכנת הבית לחג,
נפל ספר מהספרייה ומתוכו התגלגלו עשרות סקיצות ורישומי עירום שהכין אריה מרזר
הצעיר לבחינות הכניסה לאקדמיה. האחיות קרעו את הרישומים בצעקות 'טריפה טריפה'
ועבודה יקרה של חודשים רבים ירדה לטמיון. בעקבות כך עזב את הבית, בגיל חמש עשרה,
ובהמשך חבר לקבוצת אמנים צעירים שבחרה להחיות את הענף האמנותי העתיק של ריקועי
הנחושת שעבר בירושה מהדורות הרחוקים של תקופת המקרא- המטלופלסטיקה.
זו היתה הפרידה מן המשפחה. אמא ואבא, שלושה עשר אחים ואחיות אשר נספו כולם בשואה.
והוא היחיד שנותר לפליטה נשבע להנציח את הזיכרון בנחושת.
שנים מאוחר יותר כותב אריה:
"משחר ילדותי זוכר אני ספרון קטן בארון הספרים הגדול של אבא, שהיה תמיד מושך
ומפתה אותי בעיגולים המצוירים שבו ובדמויות האדם המוזרות. אבא היה מסתיר את הספרון
הזה מאחורי הכרכים הגדולים של הגמרות, ואילו אני הייתי חוזר ומוציאו ממחבואו.
זה היה ספר הקבלה "רזיאל המלאך" ומבין דפיו צמחה לי ראשית ההתוודעות אל האמנות
הפלאסטית. אולי לא היה זה מקרה, שארבעים שנה אחרי כן, לאחר שבתי האבות הנושנים
באירופה עלו באש ובעשן יחד עם יושביהם, הובילני הגורל לצפת עיר הקבלה, עיר הגליל
המכותרת הרי שכינה מהורהרים, המשופעת בתי כנסיות וזרועה סביב מערות וקברי
צדיקים עוד מימי התנאים והאמוראים. הלא היא צפת העתורה אגדות וסיפורי מעשיות.
העיר שבה ישבו רבי משה קורדובירו, האר"י הקדוש ותלמידיו ועסקו בקבלה, העיר שבה
היה מתגלה נגיד המשנה לרבי יוסף קארו ומוסר לו סודות התורה, העיר שבה שר רבי
שלמה אלקבץ את שיר אהבתו, "לכה דודי" לשבת מלכתא, העיר שהיתה תמיד מלאה
כיסופי גאולה, ויהודים מכל העולם היו באים אליה לחונן את עפרה ולבקש לנפשם תיקון ופדות.
לפיכך, לא יפלא שהעיר הזאת משכה אליה בזמן הזה, לאחר מאות שנים, חבורה גדולה של
ציירים ואמנים יהודיים מכל קצווי תבל.
רחוב אריה מרזר בקריית האמנים בצפת
בקיץ תש"י כשבאתי בפעם הראשונה לצפת, עטפה היא מיד את גופי ונפשי באורה המסתורי,
לבבתני בחייה העממיים. כבשו את עיני הסמטאות הצרות, הבתים בסגנון ימי הבינים עם
גזוזטראותיהם העשויות מלאכת-סורג עדינה והנראות כמרחפות באויר. כבשו את ליבי יהודיה
של צפת, השרידים הבודדים של בעלי הקבלה מלפנים, המתהלכים בסמטאות התלולות
והצרות עד היום הזה.
האסופה של עבודותי הצפתיות מסתיימת בשירי עם יהודיים עתיקים, ספוגים כמיהה ואהבה,
שהן כעין גילגול והד רחוק מימי הילדות שלי, שאבדו יחד עם סמטאות היהודים הנושנות בעיירה
של אירופה המזרחית, ועתה מקבלות את תיקונן בצפת עיר הקודש.
בה - בעיר עתיקת היומין המתחדשת תמיד, ראיתי גם בבואתה של העיירה שאיננה עוד".
בית מרזר בשנות החמישים
אריה ואישתו אסתר מרזר בצפת
לאוצר ברכות הנחושת של אריה מרזר >>
